כאשר מתפרסם גילוי מדעי חדש בכתבי עת יוקרתיים כגון, נייצ'ר, סיינטיפיק אמריקן ונשיונל ג'אוגרפיק, ובעיתונים מובילים כגון, הניו-יורק טיימס וה CNN, אנחנו יודעים שקורה משהו ששווה תשומת לב. ב27 במרץ' 2018, התפרסם מחקר חדש בכתב העת Scientific Reports שגרם להד עצום וקיבל סיקור גלובלי נרחב. כותרת המחקר הכריזה על הגילוי של איבר כלל-גופי חדש באדם: 'האינטרסטישיום' (Interstitium).
חוקרים טוענים: גילינו איבר חדש, ה'אינטרסטישיום האנושי'
האינטרסטישיום נמצא בכל רחבי הגוף (BENIAS ET AL., SCIENTIFIC REPORTS, 2018)
בידיעה לתקשורת שפרסמה אוניברסיטת ניו יורק (NYU) נכתב כי באמצעות השימוש בטכניקת אנדוסקופיה חדשה (confocal laser endomicroscopy – pCLE), חוקרים מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה זיהו סדרה של חללים מלאי נוזל, הנתמכים על ידי רשת של חלבוני רקמת חיבור: קולגן קשיח ואלסטין גמיש, שעשויים למלא תפקיד מכני חשוב כבולמי זעזועים כדי לשמור על רקמות מפני קריעה. המדובר באיברים פנימיים כגון, דרכי העכול, הנשימה, והשתן, כמו גם, שרירים ועור, אשר סוחטים, שואבים, ופועמים כחלק מהתפקוד הרגיל שלהם.
הם מתארים את האנטומיה ואת ההיסטולוגיה של רשת חללים זו כנפוצה בכל רחבי הגוף, רווית נוזלים בתוך הרקמות ובין הרקמות, התרחבות חדשה אשר לא הייתה מוכרת עד כה שאותה כינו: 'האינטרסטישיום האנושי'.
החוקרים סבורים כי מבנים אנטומיים אלה עשויים להיות חשובים בהתפשטות של גרורות סרטניות, בצקת, פיברוזיס ובתפקוד המכני של רקמות רבות או אפילו של כל האיברים.
ראדו סטן, ביולוג בבית הספר לרפואה גייזל של דרטמות' שלא השתתף במחקר, מצביע על כך שחשוב לבחון עד כמה הטכניקות המיקרוסקופיות הנמצאות כיום בשימוש חושפות תמונה אמיתית של מה שקורה בגוף חי. הוא מוסיף כי המושג של מטריצה מלאה בנוזל אינו "המצאת הגלגל", ושבתהליך ההכנה של הדגימות, מחברי המחקר יכלו לקרוע אותן, ולהציב בכך מגבלה בתיקוף הממצאים.
שרה ג'יאנג, פתולוגית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה, שלא היתה מעורבת במחקר, באימייל שכתבה למערכת המגזין The Scientist, מציינת כי המחקר מציג תיאור מעניין של מבנה מיקרו-אטומי חדשני של חללים "טרום-לימפטיים" או "אינטרסטישיאליים" ברקמות רגילות, אשר עשויים לשחק תפקיד בתפקוד תקין כמו גם בגרורות ממאירות. עם זאת, היא מזהירה כי הממצאים מוגבלים למספר קטן יחסית של מטופלים, אך בסך הכל, היא מעודדת מכך שהמחקר פתח את הדלת להמשך חקירה כמו גם ללימוד הטכניקה החדשה ברקמות אחרות.
מחברי המחקר, ניל תיז, פטרוס בניאס, דיויד קאר-לוק (Neil D. Theise, Petros C. Benias, David L.Carr-Locke) ועמיתיהם, כבר בודקים בימים אלה את האנטומיה ההתפתחותית של האינטרסטישיום בעכברים, ומסתכלים יותר לעומק על איך הוא מופיע ברקמות אחרות במודלים של בעלי חיים ובני אדם. כיוונים עתידיים אחרים במחקר כוללים את התפקיד של האינטרסטישיום בתופעות סקלרוטיות לא-ממאירות כמו, סקלרודרמה בדרמיס ובוושט, ומחלות מעי דלקתיות במערכת העיכול.
האינטרסטישיום האנושי: ראיון עם ד"ר ניל תיז, המחבר הראשי של המחקר
ד"ר תיז הוא רופא מומחה לפתולוגיה ואבחון של הכבד וחוקר תאי גזע בוגרים באוניברסיטת ניו יורק, שם הוא ממלא תפקיד של פרופסור לפתולוגיה ורפואה בבית החולים "בית ישראל" של מכללת אלברט איינשטיין לרפואה.
מבט טרי על השכבה האמצעית של צינור המרה הביא את ניל תיז לגילוי.
הראיון פורסם ב ResearchGate, אתר המשמש רשת חברתית ושיתוף עבור מדענים וחוקרים.
ריסרצ'גייט: מהו האינטרסטישיום, ומה תפקידו?
ניל תיז: האינטרסטישיום, הוגדר מבחינה היסטורית כ"מרחב השלישי" אחרי מערכת הלב וכלי הדם ומערכת הלימפה. הוא תואר בדרך כלל רק כ"מרחב בין התאים", אם כי מדי פעם הוזכר הרעיון שיש מרחב חוץ-תאי גדול יותר, אם כי תכונותיו האנטומיות או ההיסטולוגיות מעולם לא תוארו.
זה המקום שבו נוזל חוץ-תאי מתאסף, כלומר, נוזלי הגוף שאינם כלולים בתוך התאים. ישנם כמה חללים דומים ברורים: מערכת הלב וכלי הדם המכילים את נוזל הדם, כלי הלימפה עצמם, החלל בתוך הגולגולת ועמוד השדרה המכיל את נוזל המוח והשדרה. עם זאת, חללים אחרים אלה מכילים רק כרבע מהנוזל החוץ-תאי. הרוב, כ-20% מנפח נוזלי הגוף, המהווים כ-10 ליטרים, נכללים בתוך האינטרסטישיום.
הנוזל האינטרסישיאלי הזה נחשב כ"טרום לימפטי", אשר בסופו של דבר הופך לנוזל במערכת הלימפה, ולכן החלל הזה נמצא בהמשכיות ישירה עם כלי הלימפה ועם בלוטות הלימפה.
ריסרצ'גייט: מה גרם לך לחקור את זה?
ניל תיז: עמיתי למחקר, ד"ר פטרוס בניאס וד"ר דיויד קאר-לוק, הראו לי תמונות של קיר צינור המרה שהשיגו בעזרת אנדוסקופ חדש. אנדוסקופים הם כלים דמויי נחש, שרופאים משתמשים בהם כדי להגיע אל תוך הגוף ולבחון איברים פנימיים כגון, דרכי העיכול העליונות והתחתונות, ולקחת דגימות של רקמות לצורך ביופסיה. כפתולוג, בדקתי רבות מהדגימות שאספו שני עמיתי.
לאנדוסקופ החדש הזה יש יכולת חדשה: לאחר הזרקת מעט צבע פלואורסצנטי לתוך וריד של אדם שעובר אנדוסקופיה, האנדוסקופ החדש מאפשר לבחון רקמות חיות ברמה המיקרוסקופית, בדומה למה שאני עושה עם ביופסיות במיקרוסקופ במעבדה. ברוב המקומות שבהם צפו עמיתי ורופאים אחרים – הוושט, הבטן, המעיים הדקים והגסים – לא נחשף שום דבר בלתי צפוי. אבל בצינור המרה התגלה דפוס של חללים שלא תאם לאנטומיה הידועה של צינור המרה.
אז הם הגיעו אלי, כמומחה לבדיקת רקמות במיקרוסקופ – ומומחה לכבד וצינורות המרה – כדי לראות אם אני יכול להסביר מה הם ראו. לדאבוני, לא יכולתי.
ריסרצ'גייט: איך הגעת למסקנה שהאינטרסטישיום שונה ממה שחשבנו בעבר?
ניל תיז: בסופו של דבר פיתחנו גישה שאיפשרה להתבונן בצינור המרה במטופלים שעמדו לעבור ניתוח אונקולוגי להסרת חלק מצינור המרה שלהם. במקום לעבד את הדגימות הרקמות שנלקחו מצינור המרה באופן הרגיל, עם יבוש וקיבוע כימי כדי להכין שקופיות, הקפאנו במהירות את הרקמה, תוך שמירה על פיסת הדגימה במצב הקרוב ביותר לזה של רקמה חיה רגילה.
ואז ראינו את הבלתי צפוי. השכבה האמצעית של צינור המרה (submucosa), שנחשבה עד כה קיר שעשוי רקמת חיבור צפופה, היתה למעשה חלל פתוח, מלא נוזל, אשר נתמך על ידי מארג עשוי צרורות עבים של קולגן.
לאחר שזיהיתי את הפתעה הזו בצינור המרה, הבנתי מהר מאד שכל שכבה של רקמת חיבור צפופה בגוף – בדפנות כל איברי הקרביים, בדרמיס, כל הפאשיות בין השרירים וסביבם, כל רקמות החיבור סביב כל כלי דם (עורקים וורידים בכל גודל) – הייתה כך: שטחים פתוחים מלאי נוזל שנתמכו על ידי מארג של צרורות קולגן.
שכבת הסאבמוקוסה בחתך הרוחב של צינור במערכת העיכול. החוקרים ראו שהנוזל בחללים התרוקן לתוך כלי לימפה. באיור אפשר לראות את הסמיכות של הסאבמוקוסה לרקמות לימפה (נקודות ירוקות).
ריסרצ'גייט: למה לא היה תיאור נכון של האינטרסטישיום עד עכשיו?
ניל תיז: עיבוד סטנדרטי של רקמות על מנת לייצר שקופיות הוא תהליך אשר בדרך כלל דורש יבוש במספר נקודות. אפילו לקיחה של דגימה קטנה מהרקמות בחלל זה מאפשרת לנוזל להתנקז וגורמת להתמוטטות צרורות התמיכה הקולגניים כמו קומות של בניין קורס.
לעתים קרובות היינו רואים "סדקים" קטנים בין צרורות הקולגן בשכבות אלה. לימדו אותי, ובתמורה לימדתי רבים מהמתלמדים שלי, שסדקים אלה הם שאריות של תהליך העיבוד. משכנו את הרקמה חזק מדי בהכנת השקופיות ונוצרו היפרדויות. אבל אלה לא היו שאריות: אלה היו שרידי החללים שהתמוטטו. הם היו שם כל הזמן. היכולת הטכנית החדשה להסתכל ברמה המיקרוסקופית ברקמה חיה עשה את כל ההבדל, וכשיכולנו להתבונן בה, הבחנו באינטרסטישיום.
ריסרצ'גייט: אילו תכונות הופכות את האינטרסטישיום – או כל איבר לצורך העניין – לאיבר?
ניל תיז: ההגדרה של "איבר" היא לא מדויקת, אבל בדרך כלל היא רומזת על כך שיש אחדות וייחודיות של מבנה או תפקוד. לחלל שגילינו יש את שניהם: מאפיינים ייחודיים ומבנים שאינם נראים במקומות אחרים, ופונקציות שהן ספציפיות מאוד ותלויות במבנים הייחודיים ובסוגי התאים המרכיבים אותם.
ריסרצ'גייט: כיצד הבנה טובה יותר של האינטרסטישיום יכולה להשפיע על הרפואה?
ניל תיז: אי אפשר להבין את התכונות המכניות של רקמה כלשהי מבלי להבין את פוטנציאל הסיכה בולם הזעזועים של האינטרסטישיום. הוא מרפד ומקיף את חלקי הגוף שנעים: עור ושרירים בעת שמזיזים את הגוף, הפריסטלטיקה של המעיים בשעה שמזון נע דרך מערכת העיכול, התרחבות והתכווצות הריאות עם הנשימה, הסחיטה של שלפוחית השתן במהלך השתנה, הפעימה של עורקים וורידים. מעולם לא שאלנו כיצד שכבות של רקמת חיבור צפופה שורדות מתח מתמשך ללא קרע. עכשיו אנחנו יודעים: הן לא רקמת חיבור צפופה, אלו הם מרחבים מתיחים ודחיסים מלאים בנוזל.
ידוע לנו מזה עשרות שנים כי פלישה של גרורות סרטניות לשכבות אלה מסמנת את הרגע שבו סרטן נמצא בסיכון להתפשטות מחוץ לאיבר, במיוחד לבלוטות הלימפה. מדוע פלישה לתוך קיר צפוף של קולגן מתחילה את זה? כי זו לא האנטומיה. החלל הוא אוטוסטרדה מלאת נוזל, לעתים קרובות תחת לחץ, שזורם ישירות לתוך צינורות הלימפה, ולכן מגיע אל בלוטות הלימפה. גרורות סרטניות תלויות בחלל הזה ובאיכויותיו.
מקרופאגים, צוות הניקיון של תאי הדם הלבנים במערכת החיסון, נעים במרחב הזה. כמו תאי הגידול הסרטני, הם תמיד מגיעים בסופו של דבר לבלוטות הלימפה. אבל בניגוד לתאי הגידול, הם מבצעים תפקוד חיסוני תקין. צפוי לראות תאים דלקתיים מכל הסוגים שנעים בחלל זה במהלך פציעה או מחלה; בשל קשר הישיר שלהם עם הלימפות, נראה שמקרופאגים ממלאים תפקיד חשוב בתהליכי דלקת.
ישנו גם סוג חדש של תאים באיבר זה: תאים שכוללים תכונות של פיברובלסטים (התא המרכזי ברקמות חיבור) המייצרים קולגן (וגם צלקות), ושל תאי אנדותל המרפדים כלי דם ולימפה. זהו שילוב היברידי שנראה ייחודי לאינטרסטישיום. הם עדיין לא זוהו בברור במחלות שבהן פיברוזיס משחק תפקיד דומיננטי, אך ישנן כמה עבודות המרמזות על כך שהם עשויות להיות מקור הצלקת. בנוסף, תאים אלה חולקים תכונות של תאי גזע מזנכימליים, תאי גזע בוגרים שניתן לבודד כמעט מכל הרקמות, אבל שהמיקום שלהם ברוב הרקמות נותר עדיין בגדר תעלומה.
ישנן טכניקות רבות ברפואה משלימה, אשר הוכחו כיעילות טיפולית, אך בהעדר הסברים מכניסטיים למיניהם המוערכים ברפואה המערבית, לא ניתן להבין אותן היטב, או אפילו ללגלג עליהן, באופן כללי. דיקור סיני, טיפולי "שחרור מיופאשיאלי", למשל, הן טכניקות שיכולות למצוא כמה הסברים מכניסטיים במבנה האינטרסטישיום ובמאפייניו.
האם האינטרסטישיום הוא חלק במערכת הפאשיאלית?
מובילי המאמץ הבינלאומי להכרה ברקמת הפאשיה לא נשארו אדישים לחדשות, ובזה אחר זה שחררו הצהרות עמדה דרמטיות בדבר הבורות של עולם המדע לאור המידע הרב שהצטבר ממחקרי רקמות פאשיה, החל מאנטומיה מפורטת וביומכניקה, דרך פתופיזיולוגיה של פיברוזיס וסרטן. מבחינתם, האינטרסטישיום אינו אלא חלק במערכת הפאשיאלית הכלל-גופית.
זוהי ההגדרה של ועדת המשנה למחקר הפאשיה הבינתחומי עבור המערכת הפאשיאלית (2017):
"המערכת הפאשיאלית מורכבת מהרצף התלת-ממדי של רקמות חיבור סיביות רכות, קולגניות, רופפות וצפופות, המחלחלות ברחבי הגוף. היא כוללת רכיבים כגון, רקמת שומן, אדוונטיציה ונדנים נוירו-וסקולריים, אפונרוזות, פאשיות עמוקות ושטחיות, אפינריום, קפסולות מפרקים, רצועות, ממברנות, קרומי המוח, הרחבות מיופאשיאליות, מעטפות עצם, רטינקולות, מחיצות, גידים, פאשיות ויסראליות, ואת כל רקמות החיבור הבין-שריריות והתוך-שריריות, כולל, אנדו-/פרי-/אפי-מיזיום."
"המערכת הפאשיאלית חודרת ומקיפה את כל האיברים, השרירים, העצמות וסיבי העצבים, מעניקה לגוף מבנה פונקציונלי, ומספקת סביבה המאפשרת לכל מערכות הגוף לפעול בצורה משולבת".
להלן תגובות של כמה אישים מובילים בקהילת המחקר הבינתחומי של פאשיה:
גיל הדלי (Gil Hedley)
- כל כך הרבה אנשים שואלים על "איבר האינטרסטישיום שהתגלה לאחרונה". אני שמח לעודד את להבות ההתרגשות, ולדעת כי הממסד הרפואי לומד להכיר במבנים הללו שהצליחו לחמוק משיטות מחקר של אנטומיה אזורית וממחקרים מיקרוסקופיים במשך זמן כה רב. בתחילת דרכי כאנטומיסט, קראתי לרקמה הזו "פאז" ("fuzz") בשל דמיונה לפלומת סיבים עדינה שהופיעה בכל מקום בגוף. כאשר נפגשתי עם הרקמה הזו בנתיחת גופות במצב רטוב, התחלתי לקרוא לה "פאשיה קרומית" ("filmy fascia") והכרתי בה כאנטומיה האמיתית של התנועה!
- בכל מקום שבו יש תנועה במערכת השריר-שלד (למעט בתוך מפרקים), הממשק הקרומי החלקלק רווי הנוזלים הזה אשר מתעוות כה בקלות, מחבר בין החלקים הנעים יחסית זה לזה ומאפשר במקביל את תנועתם. חוסר תנועה, התייבשות ודלקת משנים את מצבה של רקמה זו. כתוצאה מכך היא מאבדת את החלקלקות, נעשית יותר צמיגה, דביקה, ואפילו גרגרית. אלה גורמים לשיבוש בתפקיד שלה כמסייעת לתנועה.
- כעת אני קורא לרקמה הזו "פרי-פאשיה" ("perifascia"), כי היא נמצאת סביב או בסמוך לפאשיה העמוקה, כמו גם במקומות אחרים.
יאפ ואן דר וואל (Jap Van Der Wal)
- התפיסה של 'סביבה' מתגלית כעת בגוף. המטריצה החוץ-תאית היא החומר שנמצא בין התאים, ולכן היא גם הסביבה הפיזיולוגית שלהם.
- ההבדל בין המטריצה החוץ-תאית לבין מה שהם מכנים ה'אינטרסטישיום' הוא זניח.
- ניתן לתאר את המטריצה החוץ-תאית ואת האינטרסטישיום כ"סביבה של התנועה".
- האינטרסטישיום הזה הוא "העובר שבתוכנו", זהו "איבר הפנימיות" של אנדרו טיילר סטיל. מחברי המחקר מודים שיתכן כי התעלמו ממנו במשך עשרות שנים בגלל השיטות הישנות של היסטולוגיה. כפי שהראיתי ב"ארכיטקטורה במקום אנטומיה", נתיחת גופות לעולם לא תחשוף את הרצף המשכי של הפאשיה ורקמות החיבור במלואן. נתיחה חושפת שטחים פתוחים ואלמנטים; חשיבה אדריכלית הוליסטית חושפת את הממד המשלים של המשכיות ומכלול. המסר שמאחורי "תגליות" כמו זו, לדעתי, הוא: ליצור שינוי פרדיגמה ולהפסיק לחשוב במונחים של אנטומיה. אנטומיה היא מחשבה מרחבית-מכניסטית. ואנחנו לא מכונות. האורגניזם החי האמיתי אינו אנטומיה ("מרחב"), אלא אמבריולוגיה ומורפולוגיה ("זמן").
ז'אן קלוד ג'ימברטו (Jean-Claude Guimberteau)
- לקרוא שזהו "איבר שלא זוהה עד כה" יכול למעשה לגרום לי לחייך, וזה יוכח על ידי עשרות מאמרים שנכתבו בצרפתית ובאנגלית, על ידי 7 סרטים, כמו גם ספרים, אשר כבר הדגישו את ארכיטקטורת הפנים המולטי-פיברילרית הזו בדרך ברורה מאוד הודות לשיטת המיקרואנדוסקופיה במטופלים חיים.
- בנוסף, יש לזכור כי אנטומיסטים ופתולוגים רבים, בעבר ובהווה, כבר הזכירו את הארגון הרקמתי הזה. לכן, זוהי רק עוד עבודה על אותו נושא, שום דבר אחר, אבל בהחלט מקודמת היטב.
- העובדה החשובה ביותר אשר הכי מרגיזה אותי, היא שמגזין שנחשב רציני כמו Nature מאפשר לפרסם מאמר ומציג אותו כתגלית חדשנית, מבלי לסקור פרסומים בינלאומיים שכבר נכתבו בנושא. הוא אינו מביא בחשבון את כל הקונגרסים שכבר אורגנו כמו, הקונגרס לחקר הפאשיה (FRC) (שקידם מחקר בנושא זה במשך שנים רבות). זוהי רשלנות גדולה הקשורה למה שמכונה "רצינות" המגזין, קרובה מאד למושג האופנתי "פייק ניוז".
- שנית, מה שמשאיר אותי ללא מילים היא הכותרת: "איבר חדש". מתעוררת תהייה בדבר כישוריהם של הסוקרים שקראו את המאמר הזה עבור המגזין ,Nature משום שזוהי ההפגנה של בורות גמורה לגבי הגוף האנושי, הגלובליות שלו, המשכיותו, האנטומיה שלו, האמבריולוגיה שלו (אני חולק הרבה במשותף עם יאפ ואן דר ואל). זוהי הפגנה אמיתית של חוסר יכולת מוחלטת.
תום מאיירס (Tom Myers)
- מערכת זו – שכונתה לאחרונה ה'אינטרסטישיום', אשר מהווה חלק של ה"מערכת הפאשיאלית" – היא מערכת תקשורת כלל-גופית להעברת מידע מכני. זוהי מערכת של סיבי קולגן ואלסטין המוטבעים בג'ל רירי, אשר נקשרת עם הנוזל הבין-תאי. מערכת זו קשורה קשר הדוק עם מערכת הלימפה ותאי הדם הלבנים של המערכת החיסונית – ונחקרה כחלק מהאופן שבו סרטן עלול להתפשט או להיכלל.
- במונחים מכניים, הג'ל הרירי פועל במגוון דרכים: הצמיגות שלו (viscosity) מפזרת עומסים כדי למזער נזק לרקמות. האלסטיות שלו מאפשרת עיוות וחזרה למצב הרגיל עם הסרת העומס. הפלסטיות שלו מאפשרת שיפוץ הרקמה (שיחזור על ידי תאים) בתגובה לעומסים מתמשכים (כגון, כוח הכבידה על היציבה, הצטלקות מפציעה).
- מערכת זו יכולה להקרא מערכת איברים חדשה אם רוצים, אבל זהו חלק ממערכת ביומכנית בעלת ויסות עצמי, אשר פועלת באמצעות קשר מכני רציף מן הדנ"א בגרעין התא אל קרום הגרעין, דרך המיקרוטיובולים אל ממברנת התא, ואז החוצה דרך החלבונים הטרנס-ממברנליים אל הגליקוקליקס (glycocalyx, השכבה הרירית הראשונה מחוץ לתא) ואל האינטרסטישיום, ועד למבנים פאשיאליים גדולים אותם ניתן לראות בדיסקציה.
- ההתרגשות האמיתית כאן היא הרצף המכני שמתקיים מן התא אל האורגניזם. נהדר שהמדענים הללו צילמו משהו אותו החמיצו במשך שנים רבות. אבל התובנה הגדולה יותר היא שה'ביומכניקה' שלנו – כלומר, שרירים שפועלים דרך גידים מעל מפרקים המוחזקים במהודק באמצעות רצועות – מחייבת חשיבה מחדש במונחים של הממצאים החדשים האלה של המשכיות מכנית, מהרמה המולקולרית אל רמות התאים, הרקמות, ואל האדם השלם.
- למשל, כלי הדם בשכבות הפאשיה הצפופות. אנחנו יודעים על השכבות הללו כבר זמן רב, אבל הן נחשבו שכבות פאשיאליות "מוצקות". בעזרת שיטות ההדמיה החדשות שהוצגו במחקר, אנו יכולים לראות כיצד הנוזלים נעים בין שתי שכבות הרקמה הצפופות היוצרות את הגבולות החיצוניים, אבל לא דמיינו את מערכת החלפת הנוזלים במרכז, זו אשר סופגת כמעט שליש מנוזלי הגוף.
- "כל הכבוד" למדענים ש"גילו" את האינטרסטישיום, על כך שקישרו את הממצאים לגרורות סרטניות והראו את חשיבות הסביבה החוץ תאית בשמירה על ממברנות. "כל הכבוד" לנו על שהבנו את החשיבות של מערכת זו (אם כי המכנית שלה, ולא כל כך הפיזיולוגית) במשך 25 השנים האחרונות. כולנו מטפסים על אותו ההר בדרך להבנה כיצד הגוף עובד.
- מערכת זו לא נראתה קודם לכן, משום שהיא אינה משאילה את עצמה לחלוקה, לכל הרעיון של "חלקים" בכלל. ספציפית, בהקשר הפיזיולוגי שהוצג במחקר זה, ובהקשר של כל תנועה בתחום שלנו. כהקשר, זוהי "סביבה", וכמו רוב הסביבות, היא לא מתגלה עד שמישהו מצביע עליה.
- אנחנו ארוגים יחד באמצעות גידים שעשויים קולגן, מודבקים יחד על ידי גליקוזאמינוגליקנים ריריים. העובדה שהמערכת הזו פועלת כפי שהיא עושה כדי לשמור על 70,000,000,000,000 תאים מאושרים ומתפקדים עם מחזור של גזים, מזון, וסילוק פסולת, היא נס מדהים.
ג'וליאן בייקר (Julian baker)
- הכותרת "איבר חדש" לא באה מהמאמר עצמו, אלא מהעיתונאים שהזינו את הידיעה לעיתונות. אולי פייק ניוז? כמו ברוב המחקרים מהסוג הזה, המאמר מעלה הרבה "אבל ואולי". עדיין, זוהי בדיקה מעניינת ומבורכת של רקמה שלא תוארה היטב.
- נקודה חשובה נוספת היא כי ה'אינטרסטישיום' הוא לא דבר חדש ולא מוצע במאמר ככזה. האינטרסטישיום הוא שטח קטן, חלל או פער בחומר של איבר או רקמה, משתמשים בו הרבה ומקורו מלטינית inter ("בין") ו- sistere ("לעמוד, מקום").
- מחברי המאמר ציינו כי במהלך המחקר על רקמת צינור המרה, התגלו חללים מלאים בנוזל שנוצרו על ידי רקמה רטיקולרית, רווחים אלה נתמכו והיו מוקפים על ידי צרורות עבים של סיבי קולגן וכי הנוזל התרוקן לבלוטות לימפה. בבדיקה נוספת הם גילו מבנים כאלה בכל חלקי הגוף. המונח 'רטיקולרי' פירושו "מבנה דמוי רשת" (‘mesh’). ניתן למצוא רקמות דומות בכל חלקי הגוף כולל המוח והריאות. בתוך הריאות, הצטברות של "דפוס אינטרסטישיאלי רטיקולרי" עשוי להתבטא כפיברוזיס אותו ניתן לראות בצילומי רנטגן של מטופלים עם מחלות ריאה. סיבים רטיקולריים הם סוג של רקמת חיבור, עשויים קולגן מסוג 3 ומיוצרים על ידי פיברובלסטים מיוחדים שנקראים תאים רטיקולריים. הסיבים הם מבנים דקים מסועפים שמזכירים צמרת של עץ. זו רקמת חיבור חשובה היות שהיא יוצרת את הפיגומים עבור תאים אחרים בגוף, במיוחד בבלוטות לימפה, טחול ומוח העצם.
- כל האיברים שבהם נמצא האינטרסטישיום הם מבנים אשר לא רק נתמכים בברור על ידי הרקמות בדמוי הסריג הרשתי המגדירות אותם, אלא הם כפופים ל"מחזורי דחיסה והתרחבות". מחזורים אלה עשויים להיות קבועים, כמו בריאות ואבי העורקים, או לסירוגין כמו בדרכי העיכול אחרי ארוחה, כששלפוחית השתן מתמלאת, או כשאנחנו זזים.
- במקרה של החללים בדרמיס של העור, כל חלל מלא נוזלים יגיב באופן מושלם לטיפול ידני בגוף, במיוחד אותם טיפולים שיוצרים סוג של "שפשוף", כגון אינטגרציה מבנית ועיסוי.
- הסברה היא כי חללים אלה עשויים להיות בעלי משמעות חשובה בהתפשטות של גרורות סרטניות כמו גם בתפקוד מכני של רקמות ואיברים אחרים. הגילוי יסייע לרופאים להבין ולהסביר טוב יותר את האופן שבו נוזל נותר בגוף כתוצאה ממחלות מסוימות, כולל לאחר הסרת בלוטות לימפה וכבד, אי ספיקת כליות או אי ספיקת לב.
- תגובות אחרונות של עמיתים למאמר זה העלו כמה רעיונות. רעיון שהפך פופולרי מציע שהלב מקושר בדרך כלשהי לזרימת הנוזל שנראה בשכבות האינטרסטישיום. בעוד מחברי המאמר הראו כי חללים מלאי נוזלים מקיפים את מבני אבי העורקים והעורקים, זה לא אומר שפעימות הלב הן אלה שגורמות לנוזל לזרום. תצפיות שערכתי מצביעות על כך שהנוזל ינוע באופן עצמאי.
- הנוזל המדובר הוא לא חומר מימי, אלא נוזל המכונה מוקופוליסכרידי. כלומר, נוזל רירי עשיר בסוכר. למעשה המדובר בסוג של נוזל שקוף וצמיג, מעט שומני ודביק. הנוזל מוחזק היטב בין שכבות מרובות של קולגן וזורם בחללים ומסדרונות בכל הגוף. התחושה שלי היא כי תנועת הנוזל הזה היא עצמאית לחלוטין מפעימות הלב וכי הוא זורם כאשר הוא נדחס. כפי שכבר צוין, דחיסה זו יכולה לבוא מתוך המניפולציה של טיפול ידני, נשימה או פעילות גופנית, במיוחד כאשר עשוי לחול עומס מסוים.
- לא קשה להבין שכבני אדם אנחנו צורת חיים מבוססת נוזלים. אלפרד פישינגר (Alfred Pischinger) דיבר על הנוזל שנקרא המטריצה החוץ- תאית בשנות העשרים של המאה ה-19, ותיאופיל בורדו (Theophile Bordeu), רופא צרפתי, דיבר על "הפרשות פנימיות" כבר ב-1767. מאמר זה מאשר ומרחיב את הרעיון של תנועת נוזל נוספת המתרחשת מחוץ לתאים ומסייעת לבריאות הרקמות בכל רחבי הגוף.
רוברט שלייפ (Robert Schleip)
- הודות למאמר הזה, ההנחה המוצהרת של מטפלים רבים וחוקרים של רקמות פאשיאליות, כי הפאשיה הרופפת היא מערכת כלל-גופית של רקמות חיבור, נחגגת כרגע כ"גילוי חדש" על ידי המגזין המדעי היוקרתי Nature.
- על אף שאני לגמרי לא מחשיב את הגילוי כחדשני, אני חייב להודות כי אני מסוקרן על ידי הפרטים החדשים והמרתקים שהפכו גלויים באמצעות המיכשור החדש בו נעשה שימוש במחקר.
מקורות:
https://www.nature.com/articles/s41598-018-23062-6
https://www.the-scientist.com/?articles.view/articleNo/52168/title/Is-the-Interstitium-Really-a-New-Organ-/
https://www.researchgate.net/blog/post/interstitium
https://www.scientificamerican.com/article/meet-your-interstitium-a-newfound-organ/
תמונות: BENIAS ET AL., SCIENTIFIC REPORTS, 2018
