פיברוזיס (בעברית: לייפת) מסמן את התחנה הסופית של כל דלקת כרונית בגוף, וגם את התוצר הסופי של תהליך ריפוי פציעה שהשתבש, למשל אחרי ניתוח (צלקת פיברוטית).
פיברוזיס של הכבד הוא סימן ההיכר של כל מחלות הכבד הכרוניות. זהו גם הגורם העיקרי לתחלואה ותמותה עקב התפתחות של שחמת הכבד (Liver Cirrhosis) והסיבוכים שלה כולל, סרטן. אבל גם בתחילת התהליך של פיברוזיס בכבד ובגלל המיקום האסטרטגי של המטריצה החוץ-תאית בממשק שבין זרימת הדם לתאי האפיתל שלו, כל שינוי כמותי, טופוגרפי, או איכותי של המטריצה החוץ-תאית ישפיע במהירות על המבנה והתפקוד התקין של הכבד.
שחמת הכבד מהווה את סיבת המוות העשירית בשכיחותה בישראל בקרב אנשים בני 45-64 והתמותה השנתית המחושבת עומדת על 5 מתוך 100,000 תושבים. גורמי הסיכון העיקריים לשחמת הכבד הם: סיבוכים של דלקת כבד נגיפית מסוג B או C, צריכה מופרזת של אלכוהול, כבד שומני, ומחלות תורשתיות שונות. הפתופיזיולוגיה של התפתחות המחלה היא שרקמות הכבד נהרסות ומוחלפות ברקמה צלקתית, דבר הגורם להפרעה בזרימת הדם אל תאי הכבד ושיבוש פעילותו. נכון להיום, הנזק הנגרם הוא בלתי הפיך, וההחלמה המוחלטת היחידה למחלה כרוכה בהשתלת כבד אף על פי שגם אז התוצאה תלויה במצב החולה ובתדירות השחמת. גילוי מוקדם יכול לעכב את המחלה ולהפחית את הסיבוכים.
בכבד רגיל כמות המטריצה החוץ-תאית היא מצומצמת מאד, פחות מ 3% מהשטח היחסי. החלבונים הנפוצים ביותר במטריצה החוץ-תאית של הכבד הם סיבי קולגן, כאשר השכיחים ביותר הם סוג 1, 3, 4 ו-5. התפקיד העיקרי שלה בכבד הוא קוהרנטיות מכנית, אבל יש לה גם כמה תפקודים ביולוגיים חשובים כגון, שגשוג, הגירה, והתמיינות של תאים, וכן בהתבטאות של גנים.
למרות שכבד רגיל מורכב בעיקר מתאי כבד פרנכימליים (החלק התפקודי של איבר, בניגוד לרקמה התומכת שנקראת, סטרומה), וכמות סיבי הקולגן מוגבלת, בתנאי פתולוגיה הכבד מגיב דרך מסלול סטנדרטי מאוד המאופיין על ידי פיברוזיס. פיברוגנזה (Fibrogenesis) – אשר מהווה רכיב בתיקון רקמות – הוא מנגנון דינמי המוגדר על ידי יצור של רכיבי מטריצה חוץ-תאית, בעיקר של רקמה צלקתית עשויה סיבי קולגן. כאשר ההתקפה על הגוף נעצרת, באופן ספונטני או בסיוע טיפולי, מנגנון תיקון הרקמות כולל שיפוץ רקמות. התחדשות של תאי אפיתל תוביל להשבת הפרנכימה התקינה בכבד והחלמה מלאה. רצף כזה של אירועים ניכר, למשל, במהלך דלקת ויראלית חריפה בכבד (הפטיטיס חריף), כאשר ההגנה החיסונית מסוגלת לסלק את הוירוס. בתנאים אלה, למרות שמתרחשת פיברוגנזה, פיברוזיס, המוגדר כהצטברות מזוהה של מטריצה חוץ-תאית בתוך הכבד, בדרך כלל לא נצפה. היכולת העצומה של הכבד להתחדש מסבירה מדוע רקמה בריאה עשויה להופיע גם לאחר שיותר מ-80% של תאי הכבד נהרסו.
במקרה של נוכחות מתמשכת של גורמי סיכון עם פגיעה ודלקת ממושכת בכבד, והתפתחות של כבד פיברוטי, רכיבי המטריצה החוץ-תאית דומים לאלה הנמצאים בכבד רגיל, אך כמותם עולה (פי 3-5). בשל כך מתרחשת חלוקה מחדש של הכמויות היחסיות של רכיבי המטריצה. למרות שפיברוזיס הוא אירוע ביולוגי חשוב כשלעצמו, בכבד הוא קשור קשר הדוק למנגנונים חשובים אחרים כגון, עיוות הצורה, התחדשות תאי הכבד וחלוקה מחדש של כלי הדם. בנוסף להופעת אתרי הצטברות של סיבים, מנגנונים אלה הם בעלי השלכות חמורות על התפקוד.
מקור:
- https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/12845618
- שרותי בריאות כללית
- ויקיפדיה
- ויקירפואה
