אובדן סיבי שריר שלד במערכת התנועה מתרחש בתהליך הטבעי של הזדקנות, דבר שמוביל לירידה בתאום המשולב בין עצבים מוטוריים לבין סיבי שריר. רואים את השפעת ההזדקנות כאשר בוחנים את החוזק של הפעלת שרירים מרצון או על ידי גירוי – לאורך שנות החיים של אדם בוגר, עם ירידה מתמדת של כ1%-2% בשנה לאחר העשור השישי. עד העשור השביעי, אדם יכול לאבד בממוצע כ10%-20% ממסת השרירים שלו. ירידה נוספת של כ-20% מתרחשת בתוך העשור השמיני. הירידה הזו עלולה להאיץ עד גיל מבוגר מאוד, אלא אם כן תתרחש התערבות לניטרול ההידרדרות.
השינוי הפיזיולוגי הזה קשור לליקויים תפקודיים רבים במערכת העצב-שריר. אחד השינויים הבולטים ביותר הוא דלדול קיצוני של מסת השריר שקשור לגיל, 'סרקופניה'. זוהי תופעה שמתגברת לעיתים קרובות בגלל ההשפעות המזיקות של צימצום הפעילות הגופנית, כמו למשל, באורח חיים יושבני, אשר גורם לירידה משמעותית עוד יותר בקיבולת מאגרי מערכת העצב-שריר. ניוון של העצב המוטורי, הקטנה או חסימה מוחלטת של מסלולי דחפים עצביים, אובדן השלמות המבנית והתפקודית של צומת העצב-שריר ואובדן של יחידות מוטוריות, תורמים במידה ניכרת לסרקופניה שקשורה לגיל. בנוסף לאובדן מסת שריר יש גם שינויים בסוגי הסיבים ובהתבטאות חלבוני הכיווץ בשריר שתורמים לתהליך בו השריר הופך חלש ואיטי יותר, עם יכולת ירודה לייצר כוח.
וכעת לחדשות הטובות!
כמו בגילים צעירים יותר, שרירי שלד מתאפיינים בתכונה של פלסטיות, כלומר, יכולת גבוהה מאוד של הסתגלות בתגובה לפעילות גופנית מוגברת או חוסר פעילות. עומסים מכניים ומטבוליים או חוסר שלהם מעוררים שינויים משמעותיים בהתבטאות גנים שעשויה להוביל לרווח (היפרטרופיה) או לאובדן (אטרופיה) מסת השריר. לכן, השתתפות קבועה בתוכניות של פעילות גופנית ואימוני כושר מביאה איתה יכולת התאמות/אדפטציות פיזיולוגיות חיוביות שבהן המסלולים המוטוריים ומסת השרירים יכולים להישמר עד גיל זקנה מופלג.
תמונות: wikimedia commons, dreamstime
